ספירלת ההתפתחות: כשהמשבר הוא הסיבוב הבא
יש דפוס שחוזר שוב ושוב בהתפתחות האנושית, שקל לזהות אבל קשה יותר להסביר. כאשר דרך פעולה מסוימת הופכת לדומיננטית מאוד, לפעמים דווקא פיתוח של דרך פעולה אחרת יכול להביא לשינוי גם בדרך הראשונה. אדם שבילה שעות בניסיון לחשוב את דרכו החוצה מבעיה עשוי לגלות שהליכה משנה את הדרך שבה הוא רואה את הבעיה, עוד לפני שהוא הצליח לפתור אותה. אדם שרגיל להתאים את עצמו לאחרים עשוי לגלות שדווקא זמן לבד עוזר לו להבין טוב יותר את מערכות היחסים שלו. אדם שחי דרך תכנון מתמיד עשוי להפוך לאפקטיבי יותר אחרי שהוא לומד לפעול גם בלי ודאות מלאה.
השאלה המעניינת היא למה זה קורה. אחת האפשרויות היא שבני אדם אינם אוסף של תכונות נפרדות, אלא מערכת שבה חלקים שונים משפיעים זה על זה. כאשר אנחנו מפתחים יכולת אחת, אנחנו גם משנים את התנאים שבהם היכולות האחרות פועלות. הרעיון הזה מופיע בצורות שונות בביולוגיה, בפסיכולוגיה, בתיאוריה של יונג ובשפה הסמלית של האלכימיה.
בביולוגיה, הומאוסטזיס מתאר את היכולת של אורגניזם לשמור על תנאים פנימיים תקינים למרות שינויים מתמידים בסביבה. טמפרטורת הגוף, רמת הסוכר בדם, לחץ הדם ומאזן החומציות נשמרים באמצעות מערכות של משוב. הגוף מזהה כאשר משהו יוצא מהטווח הרצוי ומפעיל תהליכים שעוזרים להחזיר אותו אליו. כאשר טמפרטורת הגוף עולה, הגוף מפעיל מנגנונים שמפזרים חום; כאשר היא יורדת, הוא מפעיל מנגנונים שעוזרים לשמור ולייצר חום. היציבות של הגוף נוצרת, אם כך, מתוך פעולה מתמשכת של תהליכים שונים שמשפיעים זה על זה.
אין פירוש הדבר שהנפש האנושית פועלת בדיוק כמו מערכת ביולוגית של הומאוסטזיס. החיים הפסיכולוגיים מורכבים הרבה יותר, וההשוואה הזאת מוגבלת. עם זאת, היא נותנת לנו דרך מעניינת לחשוב על התפתחות. מערכת דינמית יכולה להישאר יציבה דווקא משום שיש בה תהליכים שונים שמווסתים זה את זה. כאשר תהליך אחד הופך לדומיננטי מדי, הפעלה של תהליך הפוך יכולה להחזיר למערכת טווח פעולה רחב יותר.
גם בפסיכולוגיה קיימים כמה רעיונות שמתארים תופעה דומה.
בפסיכולוגיה הקוגניטיבית, למשל, הקשב שלנו חייב לבחור למה להתייחס. אנחנו לא יכולים לעבד את כל המידע שסביבנו באותה מידה. אנחנו נותנים עדיפות לחלק מהמידע ומסננים מידע אחר. עם הזמן, דפוסי קשב שחוזרים על עצמם יכולים להפוך להרגלים, והרגלים כאלה יכולים לצמצם את סוג המידע שאנחנו שמים לב אליו באופן טבעי. שינוי של הפעילות או של הסביבה יכול לכן לשנות גם את מה שאנחנו מסוגלים לראות ולחוות.
אדם שמבלה יום שלם בפתרון בעיות מופשטות, למשל, עשוי להפיק תועלת מפעילות גופנית או חושית, בין היתר משום שהיא מכניסה למערכת מידע שהיה פחות נוכח קודם.
יש גם תחום מחקר משמעותי שנקרא קוגניציה מגולמת בגוף (Embodied Cognition), שעוסק בקשר שבין הגוף לבין החשיבה. הוא מערער על הרעיון שהחשיבה מתקיימת בנפרד מהגוף. תנועה, יציבה, תחושות גופניות, תפיסה והאינטראקציה שלנו עם הסביבה יכולים להשפיע על תהליכים קוגניטיביים ורגשיים.
מכאן אפשר להבין תופעה פשוטה שאנחנו מכירים מחיי היומיום: לפעמים, כאשר הראש עמוס מדי, הדבר הנכון לעשות הוא דווקא להפעיל את הגוף. הליכה, פעילות גופנית, נשימה או יציאה החוצה משנות את הקלט החושי, את רמת העוררות ואת הקשב. כתוצאה מכך גם החשיבה יכולה להשתנות. לא מפני שהגוף "פתר" את הבעיה, אלא משום שהמערכת כולה נמצאת עכשיו במצב אחר.
יונג ניגש לתופעה דומה מכיוון אחר לגמרי.
רעיון מרכזי בפסיכולוגיה של יונג הוא שהתודעה נוטה להפוך לחד-צדדית. אנחנו חייבים לבחור במה להתמקד. אדם מפתח לאורך הזמן עמדות, ערכים, הרגלים ודרכי חשיבה מסוימות, וככל שהוא משתמש בהם הם נעשים חזקים ומובחנים יותר. במקביל, כל מה שלא מקבל מספיק מקום בתודעה לא פשוט נעלם. הוא נשאר חלק מהנפש, גם אם אנחנו פחות מודעים אליו.
כאן נכנס המושג של יונג "פיצוי" (Compensation). כאשר התודעה נעשית חד-צדדית מדי, הלא-מודע עשוי להביא לידי ביטוי תכנים שמאזנים אותה. אדם שמזהה את עצמו מאוד עם רציונליות יכול למצוא בחלומות, ברגשות, בפנטזיות או בדחפים שלו דברים שנראים לו לא-רציונליים. אדם שרואה את עצמו כמאוד בשליטה יכול לגלות כעס או חרדה שמופיעים באופן בלתי צפוי. אדם שבנה את הזהות שלו סביב היותו נעים ומרצה יכול לגלות בתוכו עוינות או אסרטיביות שלא היו חלק מהתמונה שהייתה לו על עצמו.
הנקודה החשובה היא שיונג לא ראה בלא-מודע רק מקום שבו נמצאים דברים ששכחנו. מבחינתו, הלא-מודע משתתף באופן פעיל בחיי הנפש. העמדה המודעת היא רק חלק מהאישיות, וככל שהיא נעשית חד-צדדית יותר, כך הדברים שלא קיבלו מקום בה יכולים להפוך למשמעותיים יותר.
מכאן אפשר להבין גם את המושג אננטיודרומיה (Enantiodromia), שיונג קישר לרעיון של הרקליטוס. המושג מתאר את הנטייה של תהליך, כאשר הוא מגיע לקיצוניות, להתחיל לייצר את הכיוון ההפוך. יונג השתמש ברעיון הזה כדי לתאר מצבים שבהם עמדה ששלטה בתודעה במשך זמן רב מתחילה להביא איתה את הצד שנדחק הצידה.
אפשר לחשוב על אדם שבנה את כל הזהות שלו סביב עצמאות. עצמאות יכולה להיות כוח אמיתי. היא מאפשרת לאדם לקבל החלטות בעצמו, להיות לבד ולא להסתמך על אחרים בלי צורך. אבל אם העצמאות הופכת לחלק מרכזי מדי בזהות, היכולת לקבל עזרה או להיות תלוי באדם אחר יכולה להישאר לא מפותחת.
בשלב מסוים החיים יכולים להביא מצב שמכריח את האדם לפגוש בדיוק את הצד הזה: הורות, זוגיות, כישלון, משבר, מחלה, או פשוט ההבנה שיש דברים שאי אפשר לעשות לבד. המפגש עם תלות יכול להרגיש כמו שיבוש של הזהות, אבל הוא יכול להיות גם הופעה של יכולת שהאדם לא נתן לה מקום קודם.
מכאן עולה רעיון חשוב בפסיכולוגיה של יונג: התפתחות אינה רק חיזוק של התכונות שכבר קיימות אצלנו. לפעמים הדבר הבא שאנחנו צריכים לפתח נמצא דווקא במקום שבו אנחנו פחות מפותחים.
זה מתחבר באופן מעניין גם לרעיונות של יונג על אנימה ואנימוס.
יונג תיאר במקור את האנימה והאנימוס כמבנים לא-מודעים הקשורים לקוטב המיני הנגדי: האנימה כדמות הנשית בנפשו של הגבר והאנימוס כדמות הגברית בנפשה של האישה. ההסבר הזה קשור מאוד לתפיסות המגדר של תקופתו, ולכן קשה לקבל אותו היום כפשוטו. אבל אפשר לראות מאחוריו רעיון רחב יותר: האישיות המודעת שלנו יכולה לפגוש איכויות שלא מתאימות לדימוי שכבר בנינו על עצמנו.
אנחנו יכולים לפגוש את האיכויות האלה דרך אדם אחר, ולהרגיש כלפיו משיכה, הערצה, דחייה או אפילו אובססיה. אדם מאוד רציונלי, מסודר ומכוון להישגים, למשל, יכול להימשך מאוד לאדם שנראה לו ספונטני, רגשי, יצירתי או חופשי. כמובן שחלק ממה שהוא רואה באמת שייך לאדם השני. אבל לפעמים עוצמת המשיכה קשורה גם לכך שהאדם השני מייצג אפשרויות שהאדם עצמו לא פיתח.
במובן הזה, אנשים אחרים יכולים להפוך למעין מראה של חלקים לא מפותחים בתוכנו. האדם הספונטני שאנחנו מעריצים יכול לייצג גם את הספונטניות שלא הרשינו לעצמנו. האדם האסרטיבי יכול להראות לנו את האסרטיביות שלנו שלא קיבלה מקום. האדם הרגיש יכול להפגיש אותנו עם רגש שנשאר מאחור.
זה לא אומר שאנשים אחרים הם רק השלכות שלנו. הם אנשים אמיתיים, עם אישיות ורצונות משלהם. אבל המפגש איתם יכול לחשוף משהו גם עלינו. הוא יכול להראות לנו אילו אפשרויות קיימות בעולם ובתוכנו, אבל עדיין לא קיבלו מקום מספיק.
אותו רעיון מופיע גם בתיאוריה של יונג על הפונקציות הפסיכולוגיות.
יונג הבחין בין ארבע פונקציות בסיסיות: חשיבה, רגש, חישה ואינטואיציה. הוא הבחין גם בין מופנמות למוחצנות. המודל הזה לא נועד במקור להיות מבחן אישיות כמו שאנחנו מכירים כיום. יונג ניסה באמצעותו לתאר דרכים שונות שבהן התודעה שלנו פוגשת את המציאות.
הפונקציות מעניינות במיוחד בהקשר הזה משום שכל אחת מהן נותנת לנו סוג אחר של מידע. חשיבה מתמקדת בקשרים לוגיים ובעקביות. רגש מתייחס לערך, למשמעות ולמה שחשוב לנו. חישה מתמקדת במה שקיים כאן ועכשיו ובמידע הקונקרטי. אינטואיציה קולטת אפשרויות, דפוסים ומה שיכול להתפתח.
כאשר אדם מפתח מאוד דרך אחת של התייחסות למציאות, הוא גם עלול להתרגל פחות לדרכים האחרות. אדם שניגש כמעט לכל בעיה דרך חשיבה יכול להפוך למנתח מצוין, אבל להתקשות יותר לזהות מה באמת חשוב לו. אדם שמסתמך מאוד על אינטואיציה יכול להיות מצוין בזיהוי אפשרויות, אבל לפעמים פחות קשוב לפרטים ולמגבלות המעשיות. אדם שמכוון מאוד לחישה יכול להיות קשוב מאוד למה שקורה בפועל, אבל פחות נוטה לעצור ולשאול לאיזה דפוס רחב יותר הדברים האלה שייכים.
מכאן אפשר להבין התפתחות דרך הפונקציות כהרחבה של טווח הפעולה שלנו. אם אדם ניגש באופן טבעי להחלטה דרך ניתוח, הוא יכול להכניס לתהליך גם את השאלה "מה חשוב לי כאן?" אם אדם רגיל להחליט דרך הערכים והרגשות שלו, הוא יכול לשאול "מה נכון מבחינה אובייקטיבית, גם אם אני לא אוהב את התשובה?" אם אדם מייצר באופן טבעי הרבה אפשרויות, הוא יכול להתמקד במה שקיים בפועל ובמה שאפשר לעשות עכשיו. אם אדם מתמקד בעובדות ובפרטים, הוא יכול לשאול מה המשמעות הרחבה יותר של הדברים שהוא רואה.
המטרה אינה להחליף את הדרך הטבעית שלנו. אין צורך להפוך אדם אינטואיטיבי לאדם חושי או אדם שחושב הרבה לאדם רגשי. הרעיון הוא שהאדם יוכל להכניס סוגים נוספים של מידע כאשר המצב דורש זאת, ולא להיות מוגבל לדרך אחת בלבד.
זו גם הסיבה שהרעיון של "לחזק את הפונקציה הנחותה" יכול להיות קצת מטעה. אם הפונקציה שפחות טבעית לנו מביאה מידע שהדרך הדומיננטית שלנו נוטה לפספס, הערך שלה אינו רק בכך שנהיה טובים יותר בשימוש בה. הערך שלה הוא בכך שהיא משנה את התמונה כולה.
העיקרון הזה קיים גם מעבר לפונקציות של יונג.
אדם מאוד מצפוני ומאורגן יכול להרוויח מהכנסה מכוונת של משחק וספונטניות לחייו. לא כדי להפוך אותו לפחות אחראי, אלא משום שמשחק מאפשר ניסוי, אי-ודאות וכישלון בלי שהכול חייב להיות מתוכנן מראש. עם הזמן, הדבר יכול להפוך גם את היכולת שלו להיות מסודר וגמיש יותר.
אדם מאוד ספונטני יכול להרוויח דווקא ממבנה. מסגרת יכולה לעזור לו להפוך רעיונות ודחפים לפרויקטים שהוא באמת מצליח לסיים. הספונטניות שלו אינה נעלמת. היא מקבלת מקום שבו היא יכולה להפוך למשהו ממשי.
אדם שמבלה רוב הזמן עם אנשים יכול לגלות שבדידות מאפשרת לו לשמוע מחשבות ורגשות שלא היו זמינים לו כשהוא עסוק כל הזמן באחרים. אדם שמבלה רוב הזמן בהתבוננות פנימית יכול לגלות שאנשים אחרים מספקים לו מידע שהוא פשוט לא יכול לייצר לבדו.
בכל המקרים האלה, היכולת השנייה משנה גם את היכולת הראשונה. האדם אינו רק מוסיף לעצמו עוד מיומנות. הדרך שבה הוא משתמש ביכולת המקורית משתנה משום שהיא פועלת עכשיו לצד מידע שלא היה שם קודם.
כאן הסמליות של האלכימיה נעשית מעניינת במיוחד.
האלכימיה מלאה בדימויים של שינוי שנוצר מתוך מפגש בין ניגודים. אנחנו פוגשים בה את השמש והירח, הזכרי והנקבי, הגופרית והכספית, הקבוע והנדיף, האקטיבי והפסיבי. הדימויים האלה אינם תיאור של פונקציות פסיכולוגיות במובן המודרני, ולא נכון להתייחס לאלכימיה כאילו הייתה גרסה עתיקה של הפסיכולוגיה של יונג. יונג עצמו ניסה להבין מדוע סמלים כאלה חוזרים שוב ושוב בטקסטים אלכימיים ומה הם יכולים לייצג מבחינה פסיכולוגית.
אחד הדימויים המרכזיים הוא ה החיבור או האיחוד של ניגודים. בתהליך האלכימי, חומרים שונים עוברים הפרדה, טיהור, שינוי וחיבור מחדש. מתוך המפגש בין דברים שנראים בהתחלה בלתי תואמים, נוצר משהו חדש.
כדימוי פסיכולוגי, זה מתאים מאוד להתפתחות. אדם יכול לחוות בתחילה את הצד הרציונלי והרגשי שלו כשתי דרכים שמתחרות זו בזו. עם הזמן הוא יכול ללמוד להכיר במה שכל אחד מהם מביא, להחזיק את המתח ביניהם, ולפתח דרך שבה הם עובדים יחד.
הדבר מתחבר לרעיון של יונג שנקרא "הפונקציה הטרנסנדלית". כאשר שני כיוונים פסיכולוגיים מנוגדים מוחזקים במודעות בלי למהר להכריע ביניהם, יכולה להיווצר אפשרות חדשה. הפתרון אינו תמיד פשרה בין שני הצדדים. לפעמים נוצר מצב חדש שבו הסתירה המקורית כבר אינה אותה סתירה.
אדם שמרגיש שהוא חייב לבחור בין שליטה מוחלטת לבין ויתור מוחלט על שליטה יכול לגלות אפשרות שלישית: לפעול בצורה מכוונת ובמקביל לקבל את העובדה שלא הכול בשליטתו. אדם שחווה חשיבה ורגש כשני דברים שסותרים זה את זה יכול ללמוד להשתמש בשניהם כמקורות מידע. אדם שחווה עצמאות וקשר קרוב כסתירה יכול לפתח מערכת יחסים שבה יש גם אוטונומיה וגם תלות.
מכאן אפשר לראות גם את האופי המחזורי של ההתפתחות. אנחנו מפתחים יכולת מסוימת. עם הזמן אנחנו מתחילים לראות את המגבלות שלה. המגבלות האלה מצביעות על יכולת אחרת שחסרה לנו. אנחנו מפתחים אותה, ואז היא משנה את הדרך שבה אנחנו משתמשים ביכולת הראשונה.
לכן ההתפתחות דומה יותר לספירלה מאשר לקו ישר.
גם כאן ההשוואה להומאוסטזיס יכולה לעזור. גוף חי אינו מגיע לנקודה שבה הכול מאוזן ואז נשאר שם. הוא כל הזמן מגיב לשינויים ומתאים את עצמו. באופן דומה, גם התפתחות פסיכולוגית יכולה להיות תהליך שבו אנחנו מזהים שוב ושוב היכן הדרך שבה אנחנו פועלים כבר לא מספיקה, ומכניסים למערכת יכולת אחרת שמחזירה לה גמישות.
זו גם אחת הסיבות לכך שהתפתחות יכולה להרגיש לפעמים כמו משבר. כדי להתפתח, אנחנו נדרשים לפגוש תכונות וחוויות שלא מתאימות לדימוי שכבר בנינו על עצמנו. האדם המאורגן פוגש אי-סדר. האדם העצמאי פוגש תלות. האדם הרציונלי פוגש עמימות. האדם החזק פוגש פגיעוּת. האדם האינטואיטיבי פוגש מגבלות ומציאות קונקרטית.
בהתחלה זה יכול להרגיש כמו נסיגה. אנחנו כבר לא יכולים להסתמך רק על הדרך שבה היינו רגילים לפעול. אבל דווקא אובדן ההסתמכות על יכולת אחת יכול לאפשר לאישיות רחבה יותר להתפתח.
מנקודת המבט הזאת, התפתחות אינה רק צבירה של עוד יכולות. היא גם שינוי של היחסים בין היכולות שכבר קיימות.
החשיבה האנליטית יכולה להפוך שימושית יותר כאשר היא מחוברת לרגש ולגוף. הרגש יכול להפוך ברור יותר כאשר הוא מקבל עזרה מהחשיבה. האינטואיציה יכולה להפוך מעשית יותר כאשר היא פוגשת עובדות ומגבלות. הפעולה יכולה להפוך חכמה יותר כאשר היא מקבלת מידע מהתבוננות.
אפשר לראות את אותו דפוס גם מחוץ לפסיכולוגיה האישית. מערכות יחסים דורשות גם אוטונומיה וגם קשר. יצירתיות זקוקה גם לחופש וגם למגבלות. למידה דורשת גם חקירה וגם חזרה וביסוס. ארגונים צריכים גם יציבות וגם יכולת להשתנות. מערכות ביולוגיות צריכות לשמור על הקיים ובמקביל להגיב לשינויים.
בכל המקרים האלה, מערכת יכולה להתחיל לתפקד פחות טוב כאשר צד אחד מדכא את הצד השני לאורך זמן.
מכאן אפשר להגיע להבנה רחבה יותר של אינדיבידואציה.
אינדיבידואציה מתוארת לעיתים קרובות כתהליך של הפיכה לעצמך. אבל להפוך לעצמך אינו יכול להיות רק חיזוק של האישיות שכבר קיימת. האישיות שממנה אנחנו מתחילים היא בהכרח חלקית. יש בה העדפות, הרגלים, הזדהויות, חוזקות ונקודות עיוורון. לכן ההתפתחות דורשת מאיתנו לפגוש גם דברים שעדיין איננו יודעים איך להכיל.
הניגוד נעשה משמעותי משום שהוא מראה לנו את הגבולות של הדרך שבה אנחנו פועלים כרגע.
לפעמים אנחנו פוגשים אותו דרך אדם אחר. לפעמים דרך הגוף. לפעמים דרך כישלון, משבר, יצירה, אהבה, הורות או בדידות. לפעמים הוא מגיע דרך מצב שבו האסטרטגיות הרגילות שלנו פשוט מפסיקות לעבוד. ולפעמים הוא מופיע דרך אותם תכנים לא-מודעים שיונג חשב שמאזנים את העמדה המודעת שלנו.
המשימה ההתפתחותית היא לזהות במפגשים האלה מידע.
היכולת שחסרה לנו אינה בהכרח משהו שאנחנו צריכים להפוך להיות. לפעמים היא פשוט צריכה להיכנס למערכת במידה מספקת כדי להרחיב את טווח האפשרויות שלנו.
מרכז פסיכולוגי בריא, אם כך, כנראה אינו נקודה קבועה. הוא נוצר שוב ושוב מתוך היחסים בין נטיות שונות.
אולי זו אחת הסיבות לכך ששפת הניגודים חוזרת כל כך הרבה במסורות הפסיכולוגיות והאלכימיות. אנחנו פוגשים שוב ושוב זוגות שנראים בהתחלה מנוגדים, אבל עם הזמן מתברר שכל אחד מהם חושף משהו שהשני לבדו אינו יכול לספק: תודעה ולא-מודע, היגיון ורגש, גוף ותודעה, עצמאות וקשר, סדר וכאוס, יציבות ושינוי.
המשימה אינה לבחור צד אחד ולדבוק בו.
היא להפוך למסוגלים לנוע בין הצדדים.
הכיוון שהזנחנו יכול להכיל מידע שהכיוון הדומיננטי שלנו פשוט לא מסוגל לייצר בעצמו. כאשר אנחנו מפתחים אותו, הוא יכול לשנות את המערכת כולה. מה שנראה בתחילה כמו התרחקות מעצמנו יכול להפוך בסופו של דבר לחלק מהדרך שבה אנחנו נעשים יותר שלמים עם עצמנו.
במובן הזה, הניגוד אינו רק משהו שמאזן אותנו אלא הוא אחת הדרכים שבהן אנחנו מגלים מה חסר בגרסה הנוכחית שלנו.
מרגישים שזה רק קצה המזלג? בואו נמשיך לדבר על זה. פתחנו קבוצת וואטסאפ לאנשים שמבינים (ומביעים) עניין ב-MBTI, שבה אפשר להעמיק בטיפוסים ולשאול על כל מה שמעניין בלי מעצורים.